פסיכותרפיה

פסיכותרפיה היא טיפול בעזרת שיחות, טיפול ורבלי.

ישנן גישות רבות לטיפול בפסיכותרפיה, אך אנו מתרכזים בשיטת הפסיכותרפיה האקזסטניאליסטית. הגישה הזו מנסה לנתק את המטפל ממסגרת תיאורטית כלשהי כדי שיוכל לפתח דיאלוג פורה ואותנטי עם המטופל. כלומר ההתמקדות היא במה שהמטופל מביא, בזמן הווה, לחדר הטיפולים, באינטראקציה שיש בין המטפל למטופל.

כאשר לאדם ניתן חופש מוחלט להחליט, ואתו אחריות מלאה לתוצאות, הדבר יכול להוביל לתופעה של חרדה. הגישה עוסקת בבעיות קיומיות אוניברסליות, כמו פחד ממוות, למשל, או חרדת אי הודאות, ומעודדת את האדם לקחת אחריות על חייו ולעמוד באומץ מול אותן בעיות קיומיות, המטופל יכול לגייס את החרדה לטובתו. במקום להדחיק חרדות, מטופלים נדרשים להשתמש בהן כמחוללות שינוי בחייהם. כאשר המטופל משלים עם חרדותיו הדבר עשוי לשמש אותו למצוא כיוון למציאת משמעות לחייו.

ויקטור פראנקל, מניח כי כל אדם מחפש משמעות לחייו, ובעיות התנהגות קשות מתפתחות כאשר האדם אינו מסוגל למצוא משמעות כזו. הפסיכותרפיה עוזרת למטופל להתמודד עם האחריות של קבלת ההחלטות ועם חווית הסבל הבלתי נמנעת על ידי מציאת משמעות אישית לחייו.

בהתאם לגישה זו המטפל מתמקד ב"דרכו של אדם בעולם". לכל אחד מאיתנו דרך משלו לחוות את העולם, דרך משלו להתנהג בעולם. תפקיד המטפל הוא להבין את דרכו של המטופל בעולם, להכנס אל "מאחורי הקלעים" של דרכו בעולם, ובכך להבין את המניע להתנהגות זו או אחרת. השלב הבא הוא לשקף למטופל את דרכו בעולם וביחד למצוא את הדרך לשנות התנהגויות שהמטופל רוצה לשנות. המטרה היא לעזור למטופל למצוא את הדרך להחזיר את השליטה בחייו לידיו, עד שילמד לנתב את חיו בעצמו.

העבודה היא משותפת, בגובה העיניים. ארוין יאלום מדבר על כך בספרו "מתנת התרפיה" – הוא מסתכל על היחסים בין המטפל והמטופל כ"חברים למסע". הוא אומר שכולנו נמצאים כאן יחד, ואין מטפל, או אדם כלשהו, שחסין מפני טרגדיות המובנות בעצם הקיום – כלומר, כולנו בני אדם שחווים טרגדיות אישיות, חרדות קיומיות, ולפיכך כולם מטופלים ומטפלים גם יחד. כל מטופל יכול להביא שיעור חשוב למטפל ומתוך כך המטפל לומד מהמטופל.

הגישה הזו מזמינה את המטופל להקשיב לקול האישי, האותנטי, הפנימי שלו, להקשיב לנשמה שלו, ולצעוד בדרך האותנטית שלו.

בטיפול משולב גם כלי טיפולי נוסף – דמיון מודרך. דמיון מודרך הוא בעצם "שיחה" עם התת מודע. שיחה כזו יכולה להתקיים במצב רגיעה והרפייה, בעיניים עצומות, כשהמודע שלנו "נח" ומאפשר את התקשורת הזו. מה זה אומר "נח"? במהלך היום והלילה אנחנו מייצרים סוגים שונים של גלי מוח לפי פעולותינו ומחשבותינו השונות. הקצב הנורמלי של המוח בעת שאנחנו ערים נקרא קצב ביתא. מהירות קצב הביתא משתנה לפי רמות הפעילות שלנו בהתאם למידת הלחץ הנפשי שאנו חווים. במצב זה אנו מרוכזים יותר במה שקורה סביבנו, במודע שלנו. הקצב הנורמלי של המוח כשאנחנו נחים בעיניים עצומות נקרא קצב אלפא. זהו מצב שבו אנחנו ברגיעה טוטלית, מן מצב שבין ערות לשינה – לא ממש ערים וגם לא ממש ישנים. ניתן להגיע למצב זה בעזרת הרגעות (בשכיבה או בישיבה) ובעזרת נשימות עמוקות ומרגיעות. כשמוחנו מייצר גלי אלפא, כל רעיון מתקבל באופן סביל בלי השתתפות פעילה של הרצון. כלומר התת מודע שלנו הופך להיות קשוב ואנחנו קשובים אליו ואז אפשר לנהל איתו "שיחה". מין דיאלוג להעברת מסרים דרך דימויים. כלומר יש אפשרות "להוציא" מתוך התת מודע חוויות או רגשות מודחקים – בעזרת דימוי שהמטופל "יראה" ואז לעבוד עם הדימוי.

לדימויים אין פרוש טוב או רע ואין נכון או לא נכון, הדימוי מטבעו הוא דמיוני, נטרלי ולא שיפוטי. הדימוי הוא אינדיבידואלי ופרושו הוא הפרוש שהמטופל נותן לו. כלומר יכול להיות דימוי שבעיניי המטפל יראה שלילי כמו לדוגמא עטלף שמתעורר רק בחושך ונראה די מגעיל, המטופל יפרש אותו כחיה בעלת רגישות גבוהה לראיה לא קונבנציונלית – שבעיניו יהיה חשוב וטוב.

דימוי יכול להחליף תחושה שהיא אבסטרקטית למשהו מוחשי שניתן לראות, להרגיש, לפרק, לבנות, להכניס, להוציא וכיוצא בזה. לדוגמא תחושה מעיקה של כובד בבית החזה יכולה להפוך לדימוי של סלע גדול שאותו ניתן לפרק בדמיון, לנפץ אותו, לפורר, להמיס – או כל פעולה אחרת שעולה בדמיונו של המטופל, שתביא ל"פרוק" הסלע – כלומר להקלה, ונטרול תחושת הכובד.

שימוש נוסף לדמיון מודרך, מתוך שימושים רבים: במצבים שבהם חסרים לנו כוחות הנפש להשיג דבר מה, יכול הדמיון המודרך ליצור הבנה חדשה ואופטימית שתגשים את עצמה – כלומר היכולת להשפיע על מציאות חיינו בעזרת כוח המחשבה – שינוי נקודת מבט! האפשרות לעבור מחשיבה שלילית ופסימית בהקשר ליכולותינו לחשיבה חיובית, אופטימית, יצירתית ומקדמת.

לסיכום: הטיפול מביא אותנו למודעות. מודעות למה שאנחנו אומרים או עושים. להפסיק ללכת בדרך שסללו לנו אחרים, להפסיק להתנהג בצורה אוטומטית (לדוגמא: להתנהג כמו שההורים שלנו נוהגים) ולהתחיל להקשיב לעצמנו, לדרך הנכונה לנו. לשנות את הדברים שמפריעים לנו בחיים – גם אם אנחנו חושבים שהם לא באשמתנו, לא באחריותנו, ולא באפשרותנו לשנות – תמיד אפשר לשנות נקודת מבט, ובעקבות כך לחוות חיים קלים יותר, שמחים יותר!